ואברהם זקן בא בימים. סמך זה אחר מיתת שרה לומר שכיון שמתה שרה קפצה עליו זקנה וזהו שאמרו חכמים אין אשה מתה אלא לבעל' ואע"ג דכתיב לעיל ואברהם ושרה זקנים באים בימים חזר לומ' ואברהם זקן לפי שחזר לבחרותו כמו שרה ואמר שאחר כך חזר להיות זקן. א"נ להסמיכו לואשביעך לומר שבשביל שהיה זקן השביעו שחשב אם ישלחנו לארץ מולדתו אולי טרם שיחזור השליח ימות שראה את עצמו זקן והב"ה אמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום ואם לא אשיא את יצחק ואראה לו בנים אין כאן שלום דכתיב וראה בנים לבניך שלום על ישראל ואם לא עכשיו אימתי. א"נ לרבותא אע"פ שאברהם זקן ולא היה יכול עוד לטרוח לצאת ולבוא אעפ"כ לא חסר לו כי וד' ברך את אברהם. ובב"ר פריך לה ומשני כאן זקנה שיש לה לכלוך שפי' בא בימים כבר בא לימים מרובים ולהלן אמר זקנה שאין בה לכלוך שפי' באים בימים בתחלת ימי הזקנה כי באים מורה על ענין עומד כמו הבאים בשערים האלה ובא משמע כבר בא ועבר כמו בא אחיך: וד' ברך את אברהם בכל. בעושר ונכסים ואורך ימים ואת כל חמדת האדם ולא היה חסר אלא שיראה בנים לבניו שינחלו כבודו ולזה התאוה על כן ויקרא אל עבדו:
שים נא ידך תחת ירכי. להשביעו במילה. אע"ג דיד לאמה תקצץ שאני אברהם דזקן היה וליכא למיחש להשחתת זרע. ור' אברהם כתב שהיה דרך בימים ההם לשום ידו תחת ירך מי שהוא ברשותו כלומר אם אתה ברשותי שים נא ידך תחת ירכי והאדון יושב וירכו על היד כלומר הנה ידי תחת רשותך לעשות רצונך:
ואשביעך. כדי שלא תאמר האשה האיך אלך על הספק אולי כשאבא שם לא יחפוץ בי על כן נתן בידו נוסח השבועה לומר שהכל בידו להשיאו למי שירצה: אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. ראוי היה להשביע ליצחק שלא ישא אשה מבנות כנען אבל היה ברצונו לשלוח בחייו לארצו ולמשפחתו ולהשביע העבד שיעשה כן או בחייו או אחרי מותו ולכך הוצרך עכ"פ להשביע העבד וכיון שהשביע העבד לא הוצרך להשביע ליצחק כי ידע שלא יעבור על דעת אביו. א"נ שעשה העבד אפטרופוס וצוה לו שישיא ליצחק כרצונו וינחיל לו נכסיו על מנת כן ועל כן הזכיר המושל בכל אשר לו. וי"מ שיצחק לא היה שם והוא מפחד הזקנה מיהר בענין וכן נראה מן הפסוק שלא היה שם דכתיב ויצחק בא מבוא ואית' במדרש שהיה בג"ע שכשהעלהו אברהם לעולה חבל בו מעט והכניסו לג"ע לרפאתו. א"נ שהלך להחזיר הגר לאביו: ואשביעך בד' אלהי השמים ואלהי הארץ. לפי שבשמים גוזרי' לזווגם בארץ:
אולי לא תאבה האשה. פי' האשה שאדבר בה או האשה שתהא ראוי' לו:
אלהי השמים. הכא לא אמר אלקי הארץ פירש"י כשלקחו מבית אביו עדיין לא הרגלו בפי הבריות. והרמב"ן פי' שאז היה דר בחוצה לארץ או באור כשדים וכן אמרו הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה: אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי. פי' רש"י מבית אבי חרן ומארץ מולדתי אור כשדים. והקשה הרמב"ן כשאמר לו אל ארצי ואל מולדתי תלך יהיה פירושו אור כשדים וחלילה שיתערב זרע קודש בבני חם הפושע ועוד למה יקרא חרן ארצו בשביל שגר בה והלא ימים רבים גר בארץ כנען ולא נקראת ארצו ופי' הוא אל ארצי ואל מולדתי ארצי ששם מולדתי והיא ארם נהרים ששם משפחתי מעולם ואמר ולקחת אשה לבני משם שאף שמה לא אחפוץ בכל אנשי ארצי אלא במקצתם והיינו מבית אבי. וכן מפורש בפ' דר' אליעזר ולקחת אשה לבני ממשפחתי: אשר לקחני מבית אבי. פי' לשון הבטחה הוא כי הוא לקחני והרחיקני מבית אבי ואין לי עם מי אשיא את בני: ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן הארץ. וכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ועל כן אני בוטח בו כי הוא ישלח מלאכו לפניך. א"נ לכך אמר אשר לקחני מבית אבי ואי אפשר להשיב בני שמה שהרי הוא לקחני משם על כן אני אומר לך שלא תשיבהו שמה:
ונקית משבועתי זאת. פירש"י וקח לו מבנות ענר אשכול וממרא. והקשה הרמב"ן שחלילה לו לקחת מבניהם שמבני כנענים הם כדכתיב ממרא האמורי אדרבה בב"ר מפרש שעיקר אזהרה היתה עליהם דכתיב אשר אנכי יושב בארצו והוצרך להזהיר עליהם יותר לפי שהיו בעלי בריתו וכ"ש על האחרים אלא ונקית משבועתי זאת שיהי' הוא פטור ואברהם היה יודע ביצחק שישמע לאביו ויזהר מהם וילך אל ישמעאל או בנות לוט ויתר העמים. א"נ השבועה היתה על הכל שלא ליקח מבנות כנען ושיקח מבית אביו ואם לא ירצו ליתן מבית אביו נפטר מאותה שבועה אבל שבוע' שלא ליקח מבנות כנען במקומה עומדת ועל כן אמר משבועתי זאת ואמר העבד אפנ' על ימין או על שמאל ולא אמר אשובה לי:
וכל טוב אדוניו בידו. פירש"י שטר מתנה שכת' ליצחק כל אשר לו. ולפי זה מלת ויקח נמשכת ופי' כל טוב אדוניו לקח בידו והאי דכתיב לקמן ויתן אברהם כל אשר לו ליצחק אע"פ שכבר כתבו לו החזיקו בהם בשעת מיתתו שלא יערערו עליו. וי"מ שהעבד כשהשביעו לקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו כי כל טוב אדוניו בידו והוא פקוד בכל לקחת כל אשר יצוה. והרמב"ן פי' לפי הפשט ויקח עשרה גמלים מגמלי אדוניו וכל טוב אדוניו בידו שהיו באלו עשרה גמלים כל הטוב שבבית אדוניו ממגדנות ומפירות:
הנה אנכי נצב על עין המים. אמר בכאן אוכל לבדוק בה אם היא צנועה כי אם היא מתנהגת בבית בצניעות על פי אמה היא עושה אבל בכאן אם היא מתנהגת בצניעות מחמת עצמה היא עושה כן:
אותה הוכחת לעבדך ליצחק. פירש"י ראויה היא שהיא גומלת חסדים וראוי' ליכנס לביתו. והרמב"ן פי' שהוא מתפלת העבד שאמר הקרה נא לפני המקרה שתהיה הנערה אשר אומר אליה אותה שהוכחת לעבדך ליצחק ועשה בזה חסד עם אדוני אברהם כי בה אדע אם עשית חסד עמו אם היא ממשפחתו וטובת שכל ויפת מראה. וא"ת למ"ד בפרשת מכשף בני נח מוזהר וכתיב שם לא ימצא בך מנחש ואמרינן כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש וי"ל שלא נתן לה הצמידים עד ששאל אותה וידע בת מי היא אע"ג דכתיב ויקח האיש נזם זהב והדר כתיב בת מי את אין מוקדם ומאוחר וכן מוכח קרא דכתיב ואשאל אותה ואתן. א"כ הכי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה אחר שישאל מדלא כתיב ויקח ויתן הנזם על אפה ויתן שני צמידים על ידיה ופי' ויקח שלקחם מכיסו להיותם מוכנים ליתנם לה. א"נ לא חשוב נחש אלא מי שסומך על הנחש אבל אליעזר ויהונתן לא סמכו על הנחש אלא אליעזר עשאו סימן ויהונתן לא עשאו אלא לזרז הנער. וכתב ר' אברהם רבים יתמהו ואמרו שלא עשה כהוגן ולא ידעתי למה שאלו תמצ' הנערה אשר תשקהו ממשפחה אחרת יניח אותה ולא הפסיד כלום כי פי' ויאמר לה בת מי את וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום:
בתולה ואיש לא ידעה. פי' רש"י אפי' שלא כדרכה וי"מ שלכך אמר ואיש לא ידעה שאפשר שידעה איש ועדיין היא בתולה כגון פחותה מבת ג' שבתוליה חוזרין:
וירץ העבד לקראתה. לפי שראה שעלו המים לקראתה מדכתיב ותמלא כדה ותעל ולא כתיב ותשאב ותמלא אלמא לא הוצרכה לירד ולשאוב ולא נעשה לה נס רק בפעם ראשונה כדי שיכיר בה דהא כתיב בתר הכי ותשאב לכל גמליו. אע"ג דבסיפור אליעזר כתיב ותרד העינה ותשאב חשב אולי לא יאמינו לו ולכך לא רצה לומר הנס שאירע לו:
מקום לנו ללין. פי' להלין הבהמות והיא השיבה גם מקום ללון אתם והבהמות גם הוא לא שאל אלא מקום הלינה והוא יוציא משלו והיא אמרה גם תבן גם מספוא רב עמנו ואינו כבוד אבי שתוציא משלך בביתו:
בת בתואל אנכי בן מלכה אשר ילדה לנחור. בעבור שהיו לנחור בנים מפילגשו ראומה יחסו לעולם בתואל בן מלכה לומר שהוא בן הגבירה ובעבור שהנערה הזכירה שם אביה תחלה בת בתואל אנכי בן מלכה כי כן דרך הנערות כמו ותגד לבית אמה לכך החזיר הכתוב למעלה בספור הענין לומר כי הוא בן מלכה אשת נחור אבל העבד אמר ותאמר בת בתואל בת נחור תיקן הדבר בדרך מוסר להזכיר האב תחלה ואמר אשר ילדה לו מלכה לו' שהוא בן הגבירה:
וירץ לבן. יש מקשי' דכתיב וירץ ובתר הכי כתיב ויהי כראות את הנזם ומתרצים דכך היה כששהתה כל כך רץ לבן אחריה דרך גנות ופרדסים כדי למהר לבקשה והיא חזרה בנתיי' דרך הישר ולא פגע בה כי הלכה דרך הישר והגידה לאמה אז חזר גם הוא וראה את הנזם והצמידים ואז חזר ואמר אליו בא ברוך ה'. ואינו קשה כלום דהכי פירושו וירץ לבן למה ויהי כראות את הנזם:
ויבא האיש הביתה. זה אליעזר: ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים. זה חוזר על לבן שעשה דרך מוסר עם אורחיו ונתן להם מים לרחוץ רגליהם כי רחוק הוא שיהיה אליעזר נותן מים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים: ויפתח הגמלים. שהתיר מוסרי צוארם כי המנהג להוליכם קשורי' או שהיו הולכים אגודים במושב המרכבה שאליהם:
אלי לא תלך. אלי כתיב פרש"י שהיתה בת לאליעזר ובקש שישאנה יצחק וא"כ היה לו לראשון להיות חסר אלא לא מלאו לבו לומר שישא יצחק בתו עד שאמר לו לבן בוא ברוך ה' ואמר מעתה אני מבורך אולי ישא יצחק בתי:
ישלח מלאכו. פי' המיוחד לכך כמו כי ילך מלאכי לפניך אבל לא אותו שנ' בו מלאך דכתיב ושלחתי לפניך מלאך וכאן כתיב מלאכו שנים אחד לשומרו ואחד לסייעו:
והנה רבקה יוצאת. כי בהיותו בבית שמע ששמה רבקה או אולי היא הגידה לו שמה אע"פ שלא נכתב:
ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה. שהיא תוליכם עמה אבל לאחיה ולאמה לא נתן אלא מגדנות ולא כלי כסף וזהב שאם יתן להם ישארו שם:
ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה. פירש"י ובתואל היכן היה שמת. ולפי הפשט ניחא כי בתואל אמר הנה רבקה לפניך ועל כן אמר אחיה ואמה שאינו טוב שתלך מיד אלא תשב אתנו ימים או עשור. ור' אברהם אמר הם שדברו והם שקבלו המגדנות והאב היה מחריש ואפשר שלבן היה גדול מאביו בכבוד וחכמה וכן כתיב ויען לבן ובתואל:
ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה. פי' אם אמת הוא כמו שאמרת שנזדמנה לך ושאלוה ג"כ התלכי עם האיש הזה. א"נ התלכי עם האיש הזה או אם תרצה אחד משלנו שילך עמך ותאמר אלך עמו כי הגון הוא וגם אלך מיד ולא אחוש להתאחר בשביל תכשיטין:
ויקח העבד את רבקה וילך. לספר בזריזותו כי אחרי צאתם מן העיר ותלכנה כל הנשים אחריהם לקח את רבקה ולא נפרד ממנה לשומרה מכל מכשול. א"נ בשביל שהלכו עמה אמה וקרובותיה ולא יכלו לעוזבה כי נכמרו רחמיהם עליה אמר ויקח את רבקה מידם ואמר חזרו בכם. ור' אברהם פי' שהיה הולך עם רבקה ולא הרגיש עד שבא יצחק ופגע בו:
ויצחק בא מבוא באר לחי רואי. כתב ר' אברהם מבוא שם מקום ונקרא באר לחי רואי שיש לו שתי שמות. והר"ן פי' שבא עתה מבא מבאר לחי רואי ששב מבאר לחי רואי שהלך שם ואלו אמר בא מבאר לחי רואי היה משמע שעיקר דירתו היה שם ולכך אמר מבא לומר ששב לעירו מביאתו שבא אל באר לחי רואי לפי שעה כי הוא יושב בארץ הנגב ושם דירתו. ויתכן כי שם היה לו מקום קבוע בתפלה בשביל שנראה שם המלאך והוא יושב בארץ הנגב קרוב לאותו מקום והנה בא מהבאר אל עיר אחרת אשר היתה בדרך עירו ויצא לפנות ערב לשוח בשדה עם רעיו אשר שם ומצא העבד ורבקה והלכו ביחד לעירו:
לשוח בשדה. לשון תפלה. אע"ג דאמרינן חציף אינש דמצלי בבקתא שאני הכא שהיה בהר המוריה כדאמרינן לא כיצחק שקראו שדה. א"נ בבקעה שהוא פרוץ מקום עוברים ושבים אבל בשדה אין לחוש:
ותרא את יצחק ותפול. פירש"י שראתה אותו הדור ונתביישה ממנו. ור' אברהם אמר הפסוק שהוא אחריו הוא מוקדם לו כי קודם שאלה מי הוא ופי' ותאמר אל העבד וכבר אמרה. וכתב הרמב"ן אין אנו צריכין לערב כאן המקראות אלא כשראתה שבא כנגדם ידעה שבא אליהם לקראת בשלומם או להביאם לביתו ועשתה דרך מוסר להצנע מפניו: ותפל מעל הגמל. פירש"י שהשמיטה עצמה לארץ כתרגו' ואתרכינת הטית עצמה לארץ ויט שמים וארכין. וכתב הרמב"ן לא שהשמיטה עצמה לארץ שאין זה הטייה אלא נפילה אבל מעל הגמל אשר היא רוכבת עליו הטית עצמה לצד אחר להסב פניה ממנו:
ותהי לו לאשה ויאהבה. אונקלוס נתן טעם למה הוצרך לומר שאהבה ופי' הטעם ויאהבה לפי שהיתה צדקת כשרה אמו. והרמב"ן כתב לכך הזכיר האהבה וכתב וינחם לומר שיצחק נצטער מאוד במיתת אמו ורחק ממנו מנחם עד שניחם באשתו באהבתו אותה:
